גַּבֵּנוּ לַבְּרוֹשִׁים.
אֲנַחְנוּ מַסְתִּירִים אֶת הֶהָרִים מֵאֲחוֹרֵי בָּתֵּינוּ.
אֲנַחְנוּ מִתְבַּיְּשִׁים לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָב,
חָשִׁים אֶל הָרְחוֹבוֹת הָרוֹחֲשִׁים
בַּל יִסְתַּבֵּךְ לִבֵּנוּ בַּמֶּרְחָב
וְכָךְ חַיִּים, עִם חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים,
וּבָרְחוֹבוֹת הַחֲגוּרִים חוּטִים
שֶׁל טֶלֶפוֹן וְטֶלֶגְרָף
הַרְחֵק מִכָּל אֲשֶׁר אָהַבְנוּ לְתֻמֵּנוּ,
בְּתוֹךְ הַזְּמַן
מֵעֵבֶר לְעַצְמֵנוּ.
נראה לי שהמילים של לאה גולדברג ממצות את מצבו של חלק גדול מהאנושות – ניתוק מהטבע, גם אם לא מתוך החלטה מודעת, הרחק מכל מה שהיה פעם חלק מאיתנו, ואנחנו – חלק ממנו, הטבע.
אז הגינה הזו היא קודם כל "חתיכת טבע", ומאמרים רבים מציינים את הכישורים והמיומנויות שנרכשים באמצעות עבודה בטבע:
- בגינה לטבע יש קצב וחוקים משלו – יש אור וצל, עונות שנה ושלבים בחיי הצמח, ומי שעובד בגינה צריך להיות קשוב ולהסתגל לקצב הזה.
- בגינה, כפיסה של העולם – צריך להחליט מה לגדל ומה לעקור בשטח שעומד לרשותנו, כמה שטח להקצות לצמחיה שניתן לצרוך ולהשתמש בה, לעומת צמחי נוי, האם לדשן ולהשתמש בקוטלי מזיקים ובאילו סוגים. איך למשוך לגינה ציפורים, כשיש בגינה גם עכברים וחתולים? ואיך לאפשר נגישות למירב הילדים שמגיעים לבית הספר בבית החולים?
- העבודה בגינה מזמנת שיתוף פעולה ועזרה בין שותפים. ובגינה שלנו פירושם שיתוף פעולה בין ילדים בגילים שונים, בשפות שונות, בעלי לקויות ונכויות – עם בריאים ועם חולים אחרים, ובין הצוות לילדים.
בצמחים יש אופטימיות בסיסית – אם חותכים מהם פיסות הם יכולים להתרבות, אם שורפים אותם, חלקם יצמחו וילבלבו בכוח מחודש. הם נסוגים בקור מקפיא או ביובש קשה וחוזרים – כשהתנאים מתאימים, ושורשיהם מפלסים דרכם אפילו בתוך הסלעים. והאופטימיות הזו מדבקת.
עבור ילדים שחלקם לא נגעו מעולם באדמה – ועבורם זה פשוט "עוד סוג של לכלוך", הגינה היא מקום שמאפשר לחוות את האופטימיות הזו, והתוצאות של השהיה פה ניכרות מיד על פניהם, בנשימתם וביציבה שלהם.
"וַיִּטַּע אדוני אלוהים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". הקשר בין האדם לגן עומד במרכזו של סיפור הבריאה, ולא סתם בכל תיאור של גן העדן יש שפע של צמחיה ובעלי חיים והרמוניה שוררת בין כל הברואים – אני מקווה שגם בגינה הזו נצליח ליצור את התחושה הזו